רש"י על חולין נ״ה ב:כ׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין נ״ה ע״ב:י״ט רש"י על חולין נ״ה ע״ב:כ״א »

1 חולין פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת מַהוּ שֶׁיַּצִּיל בִּגְלוּדָה? אֲמַר לֵיהּ: מַצִּיל. אֲמַר לֵיהּ, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ: אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן – עוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת! אֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, שֶׁבִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ.

2 חולין פתח ↗

3 סדר משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור פתח ↗

ביאור בהל' תרומות פ' י' הל' ז' בדין חומץ.וחומץ חי וכו'. עכ"ל. א הנה מדפוטר רבינו בששותה חומץ חי מעונש כרת שמע מיניה דהוא פסק דלא כרב ביומא דף פ"א דתניא התם וז"ל דתני רבי אומר חומץ משיב את הנפש וכו' יע"ש בגמרא, ועיין במגיד משנה מה שכ' פה, והנה רבינו ז"ל לקמן בהל' תרומות פרק עשירי הלכה ז' פסק וז"ל או גמע את החומץ הרי זה משלם קרן וחומש וכו' עכ"ל, ועי' בהשגות ובכסף משנה שם מש"כ בזה באריכות ועי' באותיות שלאחר זה מה שאכתוב בס"ד בביאור דברי השגות הראב"ד ז"ל ובישוב השגתו. וראיתי להגאון האמיתי מהר"ם ן' חביב ז"ל בספרו תוספת יוה"כ שם בדף הנ"ל בד"ה שתה ציר וכו' שתמה דדברי רבינו ז"ל נראים כסותרים זה את זה, והוא שהרי בירושלמי דיומא פ' שמיני הלכה ג' קרוב לסופה ובמס' תרומות פרק ששי וכן הוא גם בירושלמי דשבת פרק ארבעה עשר הל' ד' על הך משנה דהתם דהחושש בשיניו וכו' יע"ש ותמיהני על הגאון ז"ל הנ"ל דאישטמיטתיה לפי שעה דברי הירושלמי האלו מדלא הביאו כלל, הנה הוא פלוגתא דרבי וחכמים בחומץ חי של תרומה ששתהו אם חייב עליו קרן וחומש או לא. דרבי מחייב בקרן וחומש וחכמים פוטרים יע"ש בירושלמי ואם כן האיך פסק רבינו פה כרבנן דשתית חומץ מקרי מזיק ואינו ראוי לשתיה ופטור מכרת ואילו לקמן בהלכות תרומות פרק והלכה הנ"ל פסק כרבי דחייב בתשלומי קרן וחומש והרי מזיק תרומה פטור מתשלומין וסתראי נינהו לכאורה דברים הללו. והגאון ז"ל הנ"ל תירץ שם וכן הביא בשם הגאון מוה"ר שלמה סיריליו ז"ל שגם הוא תי' כן והוא דרבינו ז"ל לחלק יצא בין שתיה לגמיעה, דבשותה חומץ הוא דאזיקי מזיק ליה, אבל לא כן כשהוא מגמע את החומץ אינו מזיקו יע"ש בספר תוספת יוה"כ, ושוב ראיתי להפרי חדש א"ח בסימן תרי"ב סעיף ט' שעמד גם כן בקושיא זו של סתירת דברי רבינו הנ"ל, ונדחק מאד ליישב ואיהו גופא סתר שם תירוצו מכח דברי הירושלמי האמורים לעיל מזה דטעמא טעים משום שהחומץ משיב את הנפש לא מכח מה שיצא הוא לחלק דביוה"כ בעינן יתובא דעתא דוקא כדי להתחייב עליו וזה ליכא אבל לענין אכילת תרומה לא מיקרי מזיק יע"ש בפר"ח שהניחו בצ"ע. הערה על ס' תוספת יוה"כ ביומא דף פ"א ע"ב. איברא אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה תמה אני על תלתא קראי הללו, על הגאון הפרי חדש ז"ל אני תמה מה שלא עמד בתירוצם של שני הגאונים הנ"ל מהר"ש סירליו ומהר"ם ן' חביב ז"ל שתירוצם האמור לעיל הוא מוכרח בלאו הכי וכמו שאבאר בס"ד לפנינו. ועל שני הגאונים מהרש"ס ומהרמב"ח ז"ל. אני תמה, דמה להם להביא ממרחק לחמם של תורה להוכיח במישור שדעת רבינו הוא לחלק בין שתיה לגמיעה, הלא הדבר הזה הוא מוכרח במקומו בהל' תרומות שם שהרי כ' רבינו שם וז"ל, והשותה יין תרומה שנתגלה, או ששתה שמן וחומץ כאחד וכו' או גמע את החומץ וכו' עכ"ל רבינו ז"ל, הרי שלך לפניך דגבי שתית החומץ עם השמן נקט לשון שתיה, והיינו משום דהוא שותה הרבה שהואיל והשמן גורם לו שהחומץ אינו מזיק אף אם הוא שותה ממנו הרבה שהשמן שהוא מעורב עם החומץ הוא מונע הזיקו של חומץ, ומיד תוך כדי דיבור שינה רבינו את טעמו ולשונו הזהב דגבי חומץ לחוד ההוא אמר לשון גומע ולא אמר לשון שותה, הואיל ואין החומץ מעורב עם השמן, הנה אם היה שותה את החומץ לבד דהיינו מה שיפול עליו לשון שתיה שהוא שותה ובולע הרבה בבת אחת או בזה אחר זה בתוך כדי אכילת פרס, היה החומץ מזיקו והיה פטור מתשלומי קרן וחומש כדין האוכל תרומה דבר המזיקו הנז' בהלכה שלאחריה שהוא פטור מתשלומי קרן וחומש דאשר יאכל כתיב פרט למזיק יע"ש. ורבינו ז"ל רצה למינקט ולאשמעינן חידוש באיזה אופן שיהיה חייב בתשלומי קרן וחומש על החומץ לבד. ולזה נקט רבינו בלשונו לשון גומע וכ' או גמע את החומץ וכו' וכאמור לעיל, דהיינו שהוא שותה רק מעט ממנו, והוא שיעור כזית או מעט יותר ולחיוב אוכל תרומה להענישו לא בעינן אלא שיעור כזית אפי' בשתיה וכמבואר שם הלכה ב'. וק"ל. חילוק שיש בין גומע לבין כדי גמיעה וכמלוא לוגמיו. ודע שיש חילוק בין תיבת גומע לבין תיבת כדי גמיעה ומכ"ש שיש חילוק ביניהם לבין כמלא לוגמיו שהוא בודאי הרבה יותר מגומע, עיין מש"כ בס"ד לעיל הלכה הקודמת בד"ה שתה מעט וחזר וכו' אות רביעי בביאור דברי התוספתא דיומא ריש פרק בתרא. ואפשר שהגומע הוא הרבה יותר מכזית, אבל עדיין אין בו שיעור כדי גמיעה ומכ"ש שאין בן שיעור כמלא לוגמיו עי' בתוס' דשבת דף ע"ו בד"ה כדי גמיאה וכו' מש"כ בשם הר' פורת ז"ל, ומה שהשיבו הם עליו יע"ש, ושיעור מלא לוגמיו הוא פחות מרביעית לפי הגמרא דילן עי' לעיל הלכה א' שכ' כן רבינו. ורביעית הוא ביצה ומחצה, ממילא יש ברביעית ארבעה זתים ומחצה ושלשה משהויין וחצי משהו ועי' לעיל הלכה א' בד"ה שהוא פחות מכביצה כמעט וכו' ריש אות ראשון, וא"כ לפחות כמלא לוגמיו הוא הרבה יותר מחצי רביעית דאל"כ לא הי' שייך לומר עליו שהוא פחות מרביעית. אלא הי' אומר שהוא חצי רביעית או שהי' אומר מעט יותר מחצי רביעית. וא"כ יש בו במלא לוגמיו הרבה יותר משני זתים ואפשר שיש בו יותר משלשה זתים. ולפיכך לא הוצרך רבינו פה לבאר דאם גומע חומץ חי דהוא חייב כרת ביוהכ"פ. דממה נפשך הוא פטור ביוהכ"פ, דאם שתה מלא לוגמיו דהיינו כדי גמיאה הרי מזיק ליה שתית החומץ ודינו כשותה משקין שאינן ראוין לשתיה דהוא פטור, דהא חומץ כדי מלא לוגמיו הוא הרבה ומזיק ליה וכאמור לעיל מזה, ואם לא שתה כדי מלא לוגמיו אלא רק גמע לחוד מן החומץ הרי אין בו שיעור שתיה מה שהוא ראוי לחייב עליו ביוה"כ דהיינו מלא לוגמיו דוקא וממילא הוא פטור מעונש כרת דהו"ל חצי שיעור, ובכ"ז קיצרו שני הגאונים מהרש"ס ומהר"ם ן' חביב ז"ל הנ"ל לבאר דבריהם באר היטב, וק"ל. עוד ביאור בהל' תרומות הנ"ל ריש אות הקודם. ב אמנם כן שני הגאונים מוה"ר שלמה סיריליו ומהר"ם ן' חביב ז"ל הנ"ל לא ביארו לנו מאין יצא לרבינו לחלק בין השוים לכאורה בין שותה לבין גומע חומץ. דשותה אזוקי מזיק ליה והגומע אינו מזיק לו. ואם הי' הדבר הזה רק מכח סברתו הזכה והנקיה. הנה כבר ידוע שרבינו קדמתו יראתו לחכמתו, וזה דרכו בקודש בכ"מ אשר דבר המלך ודתו מגיע והוא מלבו ענה כן ולא מצא הדבר מפורש כי לא פירש בתלמוד בבלי וירושלמי ואביזרייהו, ההוא אמר בפירוש תיבות ויראה לי, להורות נתן כי רק הוא לבדו מדעתו היפה וחכמתו כי רבה היא אמרה להאי שמעתא והדבר ההוא, והרוצה לסמוך על דעתו דעת עליון יבא ויסמוך והרוצה שלא יסמוך אל יסמוך, והנה פה לא עשה מאומה מזה, אין זה כי אם שממקדש מלך התלמודיים או התוספתות וכדומה יצא דבר המלך רבינו ז"ל, וחייבים אנו לחקור עליו בס"ד איה איפו הוא. והנראה לענ"ד בס"ד שיצא לו לרבינו לחלק בכך מהירושלמי דתרומות ודיומא שרמזתי עליהן לעיל ריש אות הקודם, והא לך לשון הירושלמי ההוא, ר' אבוהו בשם ר' יוחנן המגמע חומץ של תרומה לוקה המגמע חומץ של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. רבי אומר, אומר אני שהוא משלם קרן וחומש, ר' ירמיה בשם ר' אמי מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש, עכ"ל הירושלמי לפי נוסחתו של מרן ז"ל בכסף משנה לקמן בהל' תרומות פרק עשירי הלכה ז' וכמו כן היתה בהנוסחא ההיא שהיתה לפני הפרי חדש כמו שהביאו בא"ח בסימן תרי"ב סעיף ט', שבכל אלה לא היתה בנוסחתם שתי תיבות הללו לאחר טיבולו. אבל בנוסחת הירושלמי שעם פירש קרבן העדה הנוסחא ההיא עם תיבות לאחר טיבולו, וז"ל הנוסחא ההיא בהירושלמי האמור, מודין חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה לאחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש, עכ"ל הירושלמי לפי הנוסחא ההיא אלא שהפירוש שפי' בו הבעל קרבן העדה שם במחילה מכבוד תורתו הוא משובש ואינו נכון כלל וכלל וכמו שאבאר בס"ד לפנינו, ואמת נכון הדבר כי גם העריך ערך טבל ראשון הביא הך גירסא בהך ירושלמי הנ"ל עם תיבות לאחר טיבולו יע"ש בערוך. פלפול בשבת דף קי"א ע"א. איברא כי הנוסחא הזו של בעל הערוך היא תמוה בעיני למאד, כי הוא היפוך הגמרא דילן בהך סוגיא דשבת דף קי"א ע"א דהחושש בשיניו לא יגמע וכו' דאמרינן התם וז"ל רבא אמר אפ' תימא מגמע ובולע כאן לפני טיבול כאן לאחר טיבול וכו' עכ"ל הגמרא ועיין בפירש"י ז"ל שם בד"ה לפני טיבול וכו', ומה שהערוך רוצה לפרש שם בפירוש הראשון וז"ל קודם שטבל פתו בחומץ מגמע ובולע דלא מחזי כרפואה אלא כשותה, אבל לאחר שהיטביל פתו בחומץ לא יגמע ובולע דמיחזי כרפואה, כיון דטביל ביה מאיס לשתיה וכו' עכ"ל ספר הערוך והנה לפי הפירוש הזה קשה טובא לענ"ד מן הירושלמי האמור לעיל שהרי בדברי הירושלמי הנ"ל א"א כלל להלום הפירוש האמור של הערוך. ודלא כבעל קרבן העדה ז"ל שהביא הפירוש האמור של ספר הערוך על הירושלמי הנ"ל, ובמחילה מכבודו לא חזי ולא מרגיש שאין להפירוש הזה שום התייחסות ושייכות לדברי הירושלמי דהתם, וביותר תמוהים דבריו של בעל ספר קרבן העדה במה שכ' שם וז"ל, אחר טיבולו אחר שאכל דבר מטובל בחומץ חייב, שאז מיישב את הנפש, עכ"ל הקהע"ד. הנה הרכיב שני הפירושים של ספר הערוך וזו היא הרכבה שאסורה, תיבות אחר שאכל שכתב הוא מהפירוש השני של הערוך שנכתוב בס"ד לפנינו. ותיבות מטובל בחומץ שכתב זה הוא כפי הפירוש הראשון של הערוך האמור לעיל מזה. דהא כפי הפירוש השני של ספר הערוך ליכא שום חילוק בין אם אכל פתו מטובל בחומץ לבין אם אכל פתו פת חריבה ואח"כ שתה החומץ דשקולים הם דבין כך ובין כך הוא חייב ותיבות שאז מיישב את הנפש שכ' ס' קרה"ע הוא ג"כ כפי הפירוש השני של הערוך הנ"ל וק"ל. וראה זה כי אף גם זאת הפירוש השני בספר הערוך שם הוא ג"כ תמוה בעיני, והיינו שהוא ז"ל פירש שם וז"ל הא רבא אמר וכו' הא דתניא שרי לפני טיבול כלומר קודם אכילה שרי ומתניתן דאוסר לגמע ולבלוע לאחר טיבול והוא לאחר אכילה וכו' וטעמא מאי שהחומץ קודם אכילה אינו מרפא אבל לאחר אכילה מרפא, ומפורש בירושלמי ומודין חכמים לרבי וכו' עכ"ל ספר הערוך, והנה הפירוש הזה השני יש לו פנים בירושלמי. קושיא על הערוך בשבת שם. ברם קשה לענ"ד טובא דא"כ שקדם האכילה אינו לרפואה למה זה אסרוהו החכמים לגמוע ולפלוט בשבת קודם הטיבול דהיינו קודם האכילה כיון שאין בו משום רפואה אם לא יבלענו. וכי מפני שהוא שוטה ומגמע דבר שאינו מועיל ומרפא כלל נאסר לו את המותר, וכי רוצים החכמים להחכים את השוטים בשבת. וא"א לומר שאם הוא מגמע ופולט יש בו רפואה להשינים דאם כן אף אם הוא מגמע ובולע יש בו רפואה להשינים ומה לי בכך שהוא מזיק לשאר הגוף. ועוד קשה לענ"ד על פירוש השני של הערוך הנ"ל מהא דאמרינן בגמרא דשבת התם וז"ל, ונימא מדלפני טבול שרי לאחר טיבול נמי שרי דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הואיל וכו' דבשבת שרי ביוה"כ נמי שרי וכו' עכ"ל הגמרא. ופירש"י ז"ל שם בד"ה ונימא מדלפני טיבול וכו' וז"ל דאין לך שאסור למקצת השבת ומותר למקצתו וכו' עכ"ל רש"י ז"ל והאי מאי קושיא דבשלמא קודם טיבול באמת לא היה בו שום רפואה והרי הוא כשותה משקין דעלמא יין ושכר לפיכך היה מותר לשתותו אף בשבת. מה שא"כ לאחר טיבולו שהוא מרפא ויש בו משום רפואה והוא שותהו לרפואה הוא אסור לשתותו ולא שייך בזה אין איסור לחצי שבת שגם אז קודם טיבולו אם היה עושה אותו לרפואה והיה מרפא באמת היה אסור אף קודם טיבול. וגם אינו דומה להך מימרא דרבא הנ"ל הואיל דבשבת שרי ביוה"כ נמי שרי וכו' וכנ"ל דהתם הרי בשבת אף שנראה כמיקר אבל הוא כוונתו בטבילתו לתקן עצמו ובאמת מתקן עצמו והתירו לו חכמים לתקן עצמו בשבת מפני שנראה כמיקר ולא רצו לגזור בשביל יוה"כ לחוד וכפירש"י ז"ל הנ"ל שם מה שא"כ הכא דבאמת אינו מרפא קודם האכילה ולאחר האכילה הוא מרפא. ותדע דהא אנן קיימא לן דהבריא מותר לו לאכול ולשתות לרעבונו ולצמאו כל מיני רפואות והוא שאין לו שום חולי ואע"פ שהמאכלים ההם אינן מאכל בריאים כלל, וכמבואר בטור וש"ע א"ח סימן שכ"ח סעיף ל"ז ובמגן אברהם שם ס"ק מ"ג. ואם כן אטו אם יארע לאדם שיחלה בשבת באמצע היום יהיה מותר לו לאכול ולשתות רפואה בשבת, הואיל והותר לו לחצי שבת דהיינו קודם שחלה החולי הזה, אין זה אלא תמה וגם מעולם לא שמענו דבר זה ולא ישמע כן, והיינו טעמא דאסור משום דקודם שהוחלה לא היה בו שום רפואה ולא היה בו חשש שחיקת סממנים לפיכך היה מותר לאכלו ולשתותו עד עכשיו, לא כן עכשיו שהוא חולה והוא לו לרפואה ממילא שייך הגזירה והחשש של שחיקת סממנים ואסור לאכלו ולשתותו. כן הוא נמי גבי החומץ שקודם האכילה אינו לרפואה וליכא ביה החשש והגזירה של שחיקת סממנים לפיכך ראוי הוא להתירו אז, מה שאין כן אחר האכילה שאז איכא ביה משום רפואה ושייך גביה החשש והגזירה של שחיקת סממנים וראוי הוא לאוסרו וצ"ע טובא לענ"ד לכאורה. ישוב להקושיא על הערוך הנ"ל. ושלא להשוות לגדול אדונינו הערוך ז"ל ח"ו טועה, נראה לענ"ד בס"ד לומר דגם הערוך סובר כעין פירש"י בשבת התם אלא שסובר בהיפוך מפירושו. והוא דרש"י ז"ל סובר דקודם הטיבול אינו ניכר שעושה לרפואה לכך מותר, מה שא"כ אחר הטיבול שלא היה דרכם לשתות חומץ לזה היה ניכר שהוא עושה לרפואה ולפיכך אסור אפי' לגמע ולבלוע, דלעשות רפואה בשבת אינו אסור אלא אם כן הוא ניכר שעושה לרפואה יע"ש ברש"י, וגם הערוך סובר כך שהוא סובר בהיפוך דקודם הטיבול לא היו רגילים בחומץ ואחר הטיבול היו רגילים בחומץ ועל זה טעמא טעים למה באמת לא היו רגילים בחומץ קודם האכילה ולמה היו רגילים בחומץ אחר האכילה, על זה אמר הערוך שקודם האכילה הוא מזיק להגוף לפיכך לא היו רגילים בו ולפיכך אף אם היה מגמע ובולע את החומץ מכ"מ הי' ניכר ונודע לכל שעושה זה לרפואת השינים ומה שניכר שעושה לרפואה זה אסור לעשותו בשבת, ומכ"ש דאסור לגמע ולפלט שזה ניכר ונודע לעין כל שאינו עושה כי אם לרפואת השינים, ולרפואת השינים באמת אין צורך לו לבלוע את החומץ, אלא כבר יש די במה שהשינים הם נרחצים בהחומץ והחומץ עובר עליהן אבל לאחר האכילה שהחומץ הוא לרפואה ואינו מזיק להגוף לפיכך היו רגילים בו אף הבריאים לשתותו אחר האכילה ואינו ניכר שהוא שותה אותו לרפואת השינים, ולכך מותר דוקא לגמע ולבלוע. אבל לגמע ולפלוט אסור אפי' אחר האכילה שהוא ניכר שאינו עושה כן אלא משום רפואת השינים, שאין זה מדרך עשיית הבריאים כיון שבזה אין בו תועלת אחר כי אם אחת היתה רפואת השינים ואין עוד. ומה ששתית החומץ הוא רפואה ותועלת להבריאים לאחר האכילה לא רפואה מחולי ידוע ומכאוב כי אם בזאת נאות החומץ להגוף שהוא משיב את הנפש, ולדבר זה אין בו תועלת כי אם כשהוא מגמע ובולע לא כשהוא מגמע ופולט ודו"ק. עוד פלפול ביומא דף פ"א ע"ב לדעת הערוך ז"ל. ואולם הן כל אלה תמוה לענ"ד מאד נוסחתו של בעל הערוך ז"ל האמור לעיל, והוא דא"כ האיך קאמר הגמרא דיומא דף כ"א ע"ב וז"ל, שתה ציר או מורייס פטור, הא חומץ חייב מתניתין מני רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש וכו' יע"ש בגמרא. דלפי דעת הערוך הנ"ל הא אפי' כרבנן דרבי נמי אתיא הך מתניתין שפיר. והא דלא קתני גם כן חומץ בהדי ציר ומורייס משום דחומץ לא פסיקא ליה ואינו דומה לציר ומורייס דפסיקא ליה, דציר ומורייס פטור עליהן בין שתה אותן קודם אכילה ובין שתה אותן אחר אכילה תורה אחת ומשפט השוה לכולן דהוא פטור עליהן, מה שא"כ חומץ דאינו פטור עליו אלא אם שותה אותו קודם אכילה, אבל אם שותה אותו לאחר אכילה חייב עליו דאפי' רבנן דרבי מודים לרבי דהוא משיב את הנפש דהא קאמר התם בירושלמי ומודין חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה לאחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש וכו' לפי פירושו של הערוך האמור לעיל וכיון דרבנן מודים דגבי תרומה חייב בתשלומי קרן וחומש ממילא נמי דהוא חייב ביוהכ"פ על שתייתו וכדלעיל, ואף ביוהכ"פ יש לו מציאות הרבה שיהי' שותה אחר האכילה וכמו שאכתוב בס"ד לקמן בסמוך, ולעשות בדבר זה פלוגתא בין התלמוד ירושלמי ובין תלמודא דידן בודאי הוא דבר דחוק. ועוד דא"כ פליג נמי הך סוגיא דיומא האמורה ג"כ על רבא בשבת בגמרא דילן בדף הנ"ל לפי פירוש הערוך בסוגיא דשבת הנ"ל, ודו"ק וצ"ע. ואחר אחרון אני בא, דרבינו ז"ל על כרחין לא היתה בגירסתו כגירסת הירושלמי כגירסת הערוך הנ"ל אלא גירסתו היתה כפי גירסת מרן וסייעתו ז"ל וידוע ומפורסם כי ספרי רבינו ז"ל היו דווקני ביותר כידוע מחיבוריו והוא מדלא מצינו בשום מקום לרבינו ז"ל לא בהלכות תרומות שם ולא פה, לענין יוה"כ שהיה מחלק בין אם שתה חומץ חי קודם אכילה דפטור מתשלומי קרן וחומש בתרומה ופטור מכרת ביוה"כ. ובין אם שתה חומץ חי לאחר אכילה דהוא חייב בתשלומי קרן וחומש גבי תרומה וחייב כרת משום יוה"כ, ולא נפלאת היא ולא רחוקה היא המציאות ביוה"כ שיהי' שותה חומץ חי לאחר אכילה, כגון ששתה חומץ חי בליל יוה"כ אחר אכילתו סעודת המפסקת בערב יוה"כ סמוך לחשיכה, עיין ברש"י ביומא דף פ' ע"ב בד"ה אכילה גסה וכו' מה שכתב. או אפי' בעצומו של יוה"כ ג"כ יש מציאות שישתה חומץ אחר שאכל והוא כגון שאחזו בולמוס ואכל והבריא, ושוב אסור לו לאכול ולשתות. והוא שתה חומץ מיד כשהבריא אחר אכילתו שהוא חייב במזיד כרת ובשוגג חטאת על שתייתו אז בשעה שהוא בריא או שאכל במזיד ביוה"כ והתרו בו ואחר כן שתה חומץ מיד והתרו בו גם כן התראה שניה על שתייתו החומץ דאז חייב שתי מלקיות כיון שהיו לו שתי התראות והשתיה של החומץ היתה אחר האכילה, שאז החומץ אינו מזיק לו, אלא אדרבא הוא משיב את הנפש. וכן לענין חטאת בשוגג אם אכל בשוגג ביוה"כ ונודע לו. ואחר כך בהעלם אחר שגג ושתה חומץ שהוא חייב שתי חטאות אחת על האכילה ואחת על שתית החומץ ששתה. ועיין מה שכ' מרן ז"ל בספרו הארוך בית יוסף א"ח בסימן תרל"ב בשם הכל בו על הא דהיה שבע מאכילה גסה ועי' לקמן הל' ז' בד"ה היה שבע מאכילה גסה וכו' אות ראשון מה שכ' בס"ד. לפיכך הנראה לענ"ד בס"ד דהעיקר הוא כגי' מרן בכסף משנה וכהפר"ח הנ"ל בהך ירושלמי דלא גרסי להנך תיבות לאחר טיבולו, אמנם ביאור כוונת הירושלמי תמצא בס"ד באות שלאחר זה, ודו"ק. ביאור ירושלמי דתרומות פ"ו ודיומא פ"ח הל' ג' בענין חומץ. ג אמנם ביאור דברי הירושלמי שהבאתי לעיל קרוב לריש אות הקודם נראה לענ"ד בס"ד כך. וז"ל הירושלמי, ר' אבוהו בשם ר' יוחנן המגמע חומץ של תרומה לוקה וכו' וא"כ ממילא לדידיה אם מגמע חומץ של תרומה בשוגג דמשלם קרן וחומש דמלקות לענין מזיד ותשלומי קרן וחומש לענין שוגג שקולים הם ומשפט אחד להם. ועל זה פריך הירושלמי התם מן הברייתא דקתני בה המגמע חומץ של תרומה וכו' ואינו משלם את החומש וכו', רבי אומר, אומר אני שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש וכו' הרי דפליגי בזה רבנן ורבי וראוי לפסוק כרבים נגד היחיד. ואם ר' יוחנן רוצה לפסוק כרבי נגד הרבים דפליגי עליה דיש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד נגד רבים גנובא גנובי למה לך הי' לו לר' יוחנן לומר הלכה כרבי לא לאמרו לדין בפני עצמו. ואם לא שמע ולא ידע ר' יוחנן מהך ברייתא כלל אם כן לית הלכתא כר' יוחנן דאילו ידע ר' יוחנן דרבים פליגי עליה דהיינו הרבנן דרבי אולי לא הי' חולק על הרבים ופוסק כסברת היחיד וכמו שהוא כן דרך הש"ס בכל מקום. ומשני הירושלמי על זה וז"ל, ר' ירמיה בשם ר' אמי מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש וכו' והיינו דר' ירמי' אמר בשם ר' אמי שר' יוחנן הי' מגיה הברייתא ושונה בה השותה במקום המגמע דבשותה הוא דפליגי רבי והחכמים, והחכמים סוברים דבשותה שהוא שותה הרבה אזוקי מזיק להגוף וממילא הוא פטור מתשלומי החומש דיאכל פרט למזיק, ורבי סובר דאף השותה הוא משיב את הנפש ואינו מזיק לפיכך רבי מחייב אף השותה בתשלומי קרן וחומש, אבל ממגמע לא דיברו כלום לא רבי ולא החכמים, והיה מקום לטעות ולומר דאף במגמע נמי סוברים החכמים דפטור מתשלומי חומש ולא נקטה הברייתא בלשונה השותה אלא רק לרבותא דרבי דאפי' בשותה נמי מחייב רבי בתשלומי קרן וחומש ומוציא ממון, לזה אשמעינן ר' יוחנן חדשות, ההוא אמר דבמגמע אף החכמים מודים לרבי דאינו מזיק אלא אדרבא החומץ הוא משיב את הנפש. ולפיכך המגמע חומץ של תרומה חייב אפי' להחכמים בתשלומי קרן וחומש. והחילוק שיש בין שותה למגמע הוא זה, דשותה הוא בולע בגופו הרבה מן החומץ עד שלדעת החכמים דפליגי עליה דרבי זה השבת הנפש שהוא משיב מתבטל וכאפס ואין הוא נחשב נגד גודל ההיזק מה שהוא מזיק להגוף מכח שתיתו הרבה מן החומץ, ורבי ס"ל דאפי' הכי נחשב למעלה ולחשיבות מה שהוא משיב את הנפש עד שההיזק המגיע להגוף אינו נחשב לכלום נגד התועלת של השבת הנפש. וממילא נמשך מזה דאם גמע מן החומץ רק מעט דהיינו שיעור כזית או מעט יותר, הרי הוא חייב בשוגג בתשלומי קרן וחומש ובמזיד הוא חייב מלקות. דבמגמע שאינו בולע מן החומץ אלא מעט אינו מזיק ואף אם מזיק הזיקו מועט ובמה נחשב ההיזק ההוא נגד התועלת של השבת הנפש שגורם גימוע מעט מן החומץ ולפיכך אף רבנן מודים דחייב. איברא זה ניחא גבי תרומה לענין תשלומי קרן וחומש. מה שא"כ גבי יוה"כ דצריך כדי להתחייב עליו כרת וחטאת דוקא שיעור כמלא לוגמיו וכשהוא חסר מהשיעור הזה אפי' טפה אחת הוא פטור מכל אלה שהוא נקרא פחות מכשיעור. ובגומע מלא לוגמיו זה הוא נקרא שותה הרבה דאזוקי מזיק ליה ופטור אליבא דרבנן דרבי וכאמור לעיל אות ראשון, וא"כ רבינו דמחלק שם בין השותה לבין המגמע לקמן בהל' תרומות וכדלעיל אות א' בשם הגאונים מוהר"ש סיריליו ומוהר"ם ן' חביב, לא מלבו ענה כן לחלק בכך ומכח סברתו הזכה והנקיה. אלא יצא לו החילוק הזה, מן הירושלמי האמור, והיינו דרבינו פסק כרבנן שהם רבים כנגד רבי שהוא יחיד דהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו, ועיין לקמן אות ששי מה שכ' בס"ד בביאור דברי הירושלמי הנ"ל בענין כוסס את החטין ועיין עוד לקמן הלכה שלאחר זו בד"ה שתה חומץ מזוג וכו' מש"כ עוד בזה. ביאור דברי הירושלמי פ' י"ד הלכה ד'. וראה זה בירושלמי דמס' שבת פרק ארבעה עשר הל' ד', דאמרינן התם וזה פריה, תני לא יהא מגמע חומץ ופולט אבל מגמע חומץ ובולע, מתניתן אמרה שאסור לגמוע ולבלוע דתנינן החושש וכו' מה היא כדין או כרבי או כדברי הכל במגמא חומץ אחר טיבולו, ר' אבוהו בשם ר' יוחנן הכוסס חטה וכו' המגמא חומץ של תרומה לוקה, המגמא חומץ של תרומה וכו' ואינו משלם את החומש, רבי אומר, אומר אני שהוא משלם קרן וחומש, ר' ירמיה בשם ר' אמי מודין חכמים לרבי במגמא חומץ של תרומה שהוא משלם קרן וחומש וכו' עכ"ל הירושלמי. ודברי הירושלמי הללו הם ממש כדברי הגמרא דילן בשבת דף קי"א שפה אחת להם ודברים אחדים במה שנוגע לענין הדין רק מר כי אתריה ומר כי אתריה. והוא דבני בבל היו נוהגים לטבול פתם בחומץ קודם האכילה. ובני מערבא היו עושים בהיפוך ועושים כמו שאנו נוהגים לעשות לטבול בחומץ אחר האכילה אבל לענין דינא הכל הולך אל מקום אחד, דבמקום שנוהגים לטבל קודם האכילה מותר לגמע ולבלוע חומץ החושש בשיניו קודם האכילה דאז אינו ניכר שעושה כן לרפואה אלא שנראה שעושה כן כדרך שעושים כל הבריאים קודם האכילה כדי לגרר תאות המאכל. ובמקום שנוהגים לטבל אחר האכילה שם מותר לגמע ולבלוע חומץ מי שחושש בשיניו, לאחר האכילה דוקא. דבאותו מקום אינו ניכר לאחר האכילה שהוא לרפואה וכל היכא שאינו ניכר שעושה כך משום רפואה לא שייך גביה לאסרו משום חשש שחיקת סממנים וכאמור לעיל אות הקודם בס"ד. ואפשר דדבר זה דקאמר הירושלמי וז"ל במגמע חומץ אחר טיבול וכו' וכדלעיל, לא קאי על הברייתא דאייתי התם דמתיר לגמוע ולבלוע חומץ אלא דהוא קאי על המשנה דהתם דאסרה אפי' לגמוע ולבלוע, הנה על זה קאי הירושלמי וקאמר דהמשנה מיירי לאחר טיבולו והיינו דגם בני מערבא שהם היו בעלי תלמוד ירושלמי זה דרכם למו ומנהגם כמנהג בני בבל שהם בעלי תלמוד דילן בשבת דף קי"א הנ"ל, ויהי' איך שיהי' שוב אין אנו צריכים בס"ד לדוחקיו ולהגהותיו של בעל קרבן העדה בפירושו ובשיוריו שם, והיטב חרה לי עליו שלא בלבד כי שלח ידו להגיה בתלמוד ירושלמי שם ולפרש בו פירוש אשר לא עלה על לב התלמוד ירושלמי מעולם, אף זו כי נשאו לבו לשלוח יד ולהגיה בתלמודא דילן. ואחר כך אגב גררא כדרך התלמוד ירושלמי במקומות רבו מספר, מייתי הירושלמי הדין שאמר ר' אבוהו בשם ר' יוחנן בכוסס את החטין ובמגמע חומץ של תרומה, והקושיא שיש על מימרא דר' אבוהו ר' יוחנן מן הברייתא ושינויא דרב ירמי' בשם ר' אמי ככל הדברים שיש על מימרא דר' אבוהו ר' יוחנן מן הברייתא ושינויא דרב ירמי' בשם ר' אמי ככל הדברים וככל החזיון הזה הנאמר בירושלמי דתרומות ודיומא שהבאתיו ובארתיו בס"ד באות הקודם ובאות הזה. וגם פה לא יפה עשה הקרבן העדה להגיה בשינויא דר' ירמי' בשם ר' אמי ולהוסיף בו תיבות לאחר טיבולו יע"ש בירושלמי ובקרבן העדה, דבמחילה מכבוד תורתו זה הוא טעות. ולדעתי נמשך לו הטעות הזה ממה דמשני הירושלמי לעיל אחר טיבולו, לזה היה סובר דגם בהך שינויא דר' ירמי' בשם ר' אמי הוא לאחר טיבולו דוקא. אבל באמת זה ליתא, כי בשהוא שותה הרבה מן החומץ הוא מזיק להגוף בין קודם טיבולו ובין לאחר טיבולו, ולהשינים הוא מועיל בין קודם טיבולו ובין לאחר טיבולו, רק שבשבת יש חילוק לענין רפואה בין קודם טיבולו לבין אחר הטבול. אם הוא ניכר מתוך מעשיו שעושה כן לרפואה אז אסור לעשותו בשבת ואם אינו ניכר שעושה אותו לשם רפואה אז מותר לו לעשותו בשבת דלא שייך גביה גזירה שמא ישחק סממנים וכמש"כ בס"ד לעיל מזה דבר זה באר היטב, דזה הוא העיקר מה שהוא תלוי לענין שבת. אבל לענין תשלומי קרן וחומש גביה תרומה העיקר תלוי אם שותה הרבה שנקרא שותה או אם שותה מעט שזה נקרא מגמע וכדלעיל ודו"ק היטב. פלפול במסכ' תרומות פ' י"א משנה ב'. ד ועוד אני אומר בס"ד לענ"ד ראיה ברורה לרבינו במה שפסק לקמן בהל' תרומות פרק י' הל' ז' דחייב על החומץ קרן וחומש וכאמור לעיל ריש אות ראשון, דאני אומר שהוא משנה ערוכה במסכ' תרומות פרק אחד עשר משנה ב' והובאה בברכות דף ל"ח ובחולין דף ק"ך וז"ל דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ופירש"י ורבינו עובדיה מברטנורא וכן פי' הערוך סופי הענבים שאין מתבשלות לעולם ועושים מהם חומץ. רק שבמשניות שלנו דפוס אמשטרדם ובערוך הגירסא סתונית, עיין בערוך ערך סתו, וכן היא הגירסא ג"כ בהתוספתא שאביא באות שלאחר זה, ודע כי כפי מה שאפרש בס"ד דברי המשנה הללו בין תבין מזה ג"כ לפרש דברי התוספתא ההיא יע"ש, ושאר מי פירות של תרומה ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר וכו' עכ"ל המשנה. עם קצת תוספת ביאור המלות. והנה בגמרא דברכות ודחולין דף הנ"ל פירשו הטעם של ר' יהושע במה שהוא פוטר מקרן וחומש דהוא מטעם דס"ל דזיעה בעלמא נינהו. דדוקא בענבים גמורות וזתים הוא דמשקין היוצאין מהן כמותן ואפס זולתן, ועל מה שהוא זיעה בעלמא אינו מברך אלא רק ברכת שהכל, וכמו"כ אינו משלם עליו קרן וחומש דאין שם תרומה חל עליו. וכמו שפירש"י בברכות שם בד"ה ור' יהושע פוטר וכו' יע"ש בגמרא וברש"י הסוגיא באריכות. ואחרי כי כן בחומץ של יין דהיינו מה שהיה תחלה יין גמור ואח"כ החמיץ דאז כבר חל עליו שם תרומה בעודו יין מודה ר' יהושע דלא פקע מיניה איסורו של תרומה והשותה אותו חייב לשלם קרן וחומש. דאל"כ אלא דאף בחומץ יין שאמרנו גם כן פוטר ר' יהושע מתשלומי קרן וחומש, תקשה למה זה קאמר ר' יהושע הדין שלו בחומץ ספוניות דפטור מקרן וחומש ולמה לא קאמר רבותא טפי דאפי' על חומץ יין נמי פטור מתשלומי קרן וחומש, ומטעם שהוא מזיק לגוף, ומכ"ש חומץ ספוניות דהוא פטור מלשלם את החומש דהוא מזיק יותר מחומץ יין, וכדמוכח מהשינויא קמא דקמשני הגמרא בשבת דף קי"א ע"א וז"ל לא קשיא הא בקיוהא דפירא הא בחלא וכו', יע"ש בגמרא. וליכא למימר דמשום הכי לא נקט חומץ יין ונקט חומץ ספוניות לרבותא דר' אליעזר דאפי' בחומץ ספוניות נמי מחייב ר' אליעזר קרן וחומש. דמלבד דהא הלכתא כר' יהושע נגד ר' אליעזר והיה לו לנקוט הרבותא אליבא דהלכתא, אך זה יש לדחות, אבל הא מיהא קשיא דלפחות הי' לו לר' יהושע לומר בפירוש דגם חומץ יין דפטור כדי שלא נטעה בדבריו דלא פליג ופוטר אלא דוקא בחומץ ספוניות ומטעם דהוא זיעה בעלמא אבל בחומץ יין מודה גם הוא דמחייב בקרן וחומש, אלא ודאי צריכין לומר כדכתבינן דגבי חומץ יין מודה ר' יהושע דבאמת חייב בקרן וחומש אע"פ שהוא מזיק לגוף כיון דהא מיהא אינו זיעה בעלמא וכבר חל עליו שם תרומה בעודו היותו משקה גמור. וממילא הנה כי כן קשה לענ"ד על ר' יהושע ועל ר' אליעזר. על ר' יהושע קשה בחומץ יין דהוא מחייב ג"כ בקרן וחומש וכאמור, למה באמת יהיה חייב והא אזוקי מזיק ליה ואיש כי יאכל קדש קאמר רחמנא פרט למזיק ובחומץ ספוניות דפוטר ר' יהושע קשה דמשמע דאינו פוטר אלא מטעם דזיעה בעלמא הוא, והלא גם בלאו הכי ראוי לפטרו מטעם דאזוקי מזיק ליה וכאמור. ועל ר' אליעזר קשה ביותר דהוא מחייב בתשלומי קרן וחומש אפי' בחומץ ספוניות. ומכ"ש דחייב לדידיה בחומץ יין, דנהי דר' אליעזר ס"ל דלאו זיעה בעלמא הוא. אבל הא מיהא היה ראוי לפטרו מחומש מכח מטעם מה דאזוקי מזיק ליה וכתיב כי יאכל פרט למזיק ובהא ליכא מאן דפליג ואפי' בחומץ יין היה ראוי לר' אליעזר לפטור מטעם דאזוקי מזיק ליה, ולומר דר' אליעזר. וגם ר' יהושע תרווייהו ס"ל דלא כהלכתא דסוברים כרבי דאמר דחומץ אינו מזיק אלא משיב את הנפש ולא ס"ל כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בודאי אין לך דוחק גדול יותר מזה. ועוד דאם כן שוב לא הוי רבי יחיד נגד רבים דהיינו נגד החכמים דפליגי עליה וסוברים דחומץ יין הוא נקרא מזיק דהא אית ליה לרבי שני עמודי התוך אשר כל בית ישראל נשען עליהם ר' אליעזר ור' יהושע דסוברים כוותיה, ונהי דיציבא מילתא דרב גידל ס"ל דהך סתמא דיומא לאו סתמא מיקרי כיון שאינו יכול לומר דברי רבי דאם הי' אומר כן הי' משמע דגם הך דציר ומורייס אינו אלא דברי רבי לחוד ובאמת הך דציר ומורייס דכו"ע היא, רק דרבנן מוסיפין אף החומץ וכל היכא דלא יכול למיתני דברי רבי פלוני לא מיקרי סתם משנה, וכמש"כ כן התוס' בביצה דף ל"א בד"ה ונפחת נוטל ממקום וכו' וביתר מקומות בש"ס. הוכחה דהמשנה דיומא דף פ"א ע"א ושתה ציר וכו' אינו סתם משנה. ובאמת הגמרא ביומא שם לא קאמר דהוא סתם משנה הך משנה דהתם, אלא הגמרא שם קאמרה הלשון מתניתן מני רבי היא וכו' יע"ש בגמרא וכוונתה בזה הוא בהיפוך דהיא אומרת דהך משנה יחידאי היא כרבי ואין הלכה כמותה לדעת רש"י בחולין דף נ"ה ע"ב בד"ה שבלשון יחיד אני שונה וכו' ובדף ע"ז שם בד"ה דאמר לי' ר' יוחנן ור"ל וכו', ועיין עוד בפסחים דף ק"ג ע"א ברשב"ם שם בד"ה ודברי ר' מאיר וכו' ובדבור שלאחריו ד"ה על המזון שהוא וכו' שנראה שם שדעתו ג"כ כדעת רש"י הנ"ל ועיין בכל המקומות הנ"ל בתוספות שם וכן משמע הלשון בכריתות דף ח"י ע"ב דקאמר התם הגמרא וז"ל והא מדסיפא רבי היא דקתני שתה ציר או מורייס פטור הא חומץ חייב ומני רבי היא דתנא חומץ כו' ומדסיפא רבי רישא נמי רבי וכו' עכ"ל הגמרא. הרי דלא קאמר דסתמה המתניתן כרבי, אלא דקאמר דרבי שנה להך משנה כמשנתו. וגם אם רק הי' סותם דהיינו שהסכימו להלכה כרבי בדין הזה מאי ראיה היה מביא מזה דגם הרישא דהתם אתיא כרבי, ומאי סלקא אדעתיה דהמקשין אטו בשביל שהסכימו לפסוק בהא כרבי בדין שתית החומץ יפסקו בכל הדינים כרבי, אלא ודאי דזה לאו סתמא הוא אלא דיחידאי היא דרבי שנה לה להך בבא דהמשנה על פי דעת עצמו והיה המקשין סובר דכשהוא דהוא שנה הסיפא ע"פ דעת עצמו כן שנה הרישא ע"פ דעת עצמו עד דשני ליה סיפא רבי רישא רבנן יע"ש בגמרא. והמורם מזה דהך משנה אינה סתם משנה אלא אדרבא דהך מתניתן יחידאה היא, ולפיכך שפיר עביד רב גידל במה שפסק דלא כרבי דחומץ אינו משיב ופטור עליה ביוהכ"פ ואף כי לא הביא לזה שום ראיה או סברא מוכרחת לפסוק נגד סתם משנה דסוברת כרבי, ולכאורה הי' הדבר מתמיה אבל לפי האמור בס"ד ניחא. כיון דזה אינו סתם משנה כלל רק יחידאי היא ממילא הדרינן לכללן דהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו ורבים החולקים עליו, וד"ז אשמעינן רב גידל דאין זה סתם משנה וכאמור, וא"כ אם ר' אליעזר ור' יהושע גם כן כרבי וכנ"ל. ממילא הוה לי' רבי גם כן רבים נגד רבים והדרינן לכולן דהלכה כרבי ולמה פסק רב גידל דלא כרבי בלי שום ראיה וסברא מכרחת. ביאור בתוספתא דיומא פ' ד'. וראה זה כי עוד אני אומר בס"ד דאיכא ג"כ ברייתא דסתמה דלא כרבי אלא סוברת דבשותה חומץ ביוה"כ דפטור. וחילא דילי דהא בתוספתא דיומא פרק רביעי תניא וז"ל, אכילה ושתיה אין מצטרפין. השותה ציר ומורייס פטור וכו' עכ"ל התוספתא, והנה מה שדייק הגמרא דילן ביומא התם וז"ל שתה ציר או מורייס פטור הא חומץ חייב מתניתן מני רבי היא וכו' וכנ"ל בודאי אין הראיה בזה ממה דקתני ציר או מורייס לחוד ולא קתני נמי חומץ, דמה זו סמיכה דבודאי הך משנה תנא ושייר דהא שייר טובא ואטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל וכמוני פטמים כל מיני משקין שאינם ראוים לשתיה הרי יש עוד טובא כגון אם הי' משקה מר כלענה או משקה שהבאיש וכדומה משקין שאינן ראוים לשתיה הרבה מאד, וכמש"כ כן רבינו ז"ל פה לענין אכילה מאכלים שאינם ראוים לאכילה כלל יע"ש ויש עוד טובא. ביאור בגמ' שם דף פ"א ע"ב. אלא דהגמרא מידק דייק דהמשנה מחייב בשותה חומץ ממה דקתני התם במשנה ראשון תחלה וז"ל ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה ומיד אח"כ קתני ושתה ציר או מורייס פטור יע"ש במשנה. למה לי דתנא בכפילא בכלליות ובפרטיות, בכלליות קתני ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה ובפרטיות שנה ושתה ציר או מורייס, חדא מנייהו הוי ליה למינקט או רק הכלליות כמו דתנא ליה ברישא גבי אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה דלא קתני שם אלא הכלליות לא הפרטיות או דליתני בסיפא גבי משקין רק הפרטיות. ועוד דלמה לי תיבת ושתה גבי ציר ומורייס דקתני ומה היה חסר אם היה קתני ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה ציר או מורייס, אלא ודאי צריכין לומר דהסיפא הפרטיות דקתני היא כמו בבא בפני עצמה להורות נתן בזה דבא למעט שותה חומץ דאינו פטור, ואילו לא הוי קתני הרישא גם הכלליות רק הוי קתני הסיפא לחוד הפרטיות, לא הוינן ידעינן למעט מיניה חומץ דהא ליכא שום יתורא בלשון ששנו חכמים בלשון המשנה. ומה דקתני במשנה רק ציר או מורייס היינו לדוגמא נקטן והוא הדין לחומץ כמו דאמרינן הוא הדין לשאר משקין שאינן ראוין וכאמור לעיל מזה. ולכך הוצרכה המשנה למיתני גבי משקין תרתי הכלליות והפרטיות. וגם הוצרכה למיתני יתור תיבת ושתה גבי ציר או מורייס וכנ"ל זה הוא הנראה לענ"ד בס"ד ברור בכוונת דיוק הגמרא הנ"ל. וממילא לא בלבד דלא נשמע שום דבר מהך ברייתא דהתוספתא הנ"ל למעט חומץ דאם שותהו דחייב דהא בהך תוספתא האמורה הא לא קתני לה להרישא דהמשנה הנ"ל הכלליות השותה משקין שאינן ראוין וכו'. רק נקטה בלשונה הסיפא לחוד הפרטיות השותה ציר או מורייס פטור, ושוב ליכא ראיה ממה דלא קתני גם חומץ דהא שייר טובא וכאמור לעיל, אלא אדרבא מוכח מהך ברייתא דהתוספתא הנ"ל דסתמה דלא כרבי אלא דאף בשותה חומץ ג"כ הוא פטור כמו על ציר ומורייס. דאל"כ היא גופא קשיא על הך תוספתא הנ"ל למה באמת קתני רק הפרטיות לחוד ולמה לא קתני ג"כ הך רישא הכלליות שתה משקין שאינן ראוין וכו' כדי למעט מזה חומץ, אלא ודאי צריכין לומר דבאמת הך תוספתא הנ"ל באמת סתמה דלא כרבי אלא כרבנן דפליגי עליה דרבי. דהוא הדין נמי אם שותה חומץ דהוא ג"כ פטור, דאף חומץ נמי אינה ראויה לשתיה דאזוקי מזיק ונקטה התוספתא רק ציר ומורייס לדוגמא וה"ה שאר משקין וחומץ שאינן ראוין לשתי' דפטור על שתיתן ביוה"כ דבעינן כדי להתחייב שישתה כדי יתובא דעתא ובחומץ וכל הנך שהם דוגמא דציר ומוריס לית בהו משום יתובא דעתא. ואחרי כי כן דהברייתא דהתוספתא הנ"ל סתמה בהיפוך דהיינו שסתמה דלא כרבי ובודאי ראוי לנו לפסוק כהך סתמא דהברייתא דהתוספתא. דהא הך משנה דיומא הנ"ל לאו סתמא היא אלא יחידאי היא עיין ביבמות דף מ"ב וכדלעיל. והרי אמרינן בסוכה דף י"ט וז"ל אביי אשכחי' לרב יוסף דקא גני בכילת חתנים בסוכה אמר לי' וכו' שבקת רבנן ועבדית כר' אליעזר אמר ליה ברייתא איפכא תני וכו' שבקית מתניתן ועבדית כברייתא א"ל מתניתן יחידאה היא וכו' עכ"ל הגמרא. הרי מבואר מזה דאפי' בברייתא שאינה סתמא אלא רק שהיא אומרת שיש בדין הזה רבים נגד יחיד שבקינן מתניתן דיחידאה היא ועבדינן כהברייתא, ומכ"ש היכא דהברייתא דאייתי הגמרא הוא גם כן רבים נגד יחיד דהיינו רבנן נגד רבי. והך ברייתא דהתוספתא היא סתמה דלא כרבי דבודאי שבקינן מתניתן דיחידאה היא ואזלינן אבתרה דהנך תרי ברייתות האמורות, ושפיר עביד רב גידל דדריש אין הל' כרבי ושביק מתניתן ונקט כהברייתות.

20 ואלו שעורותיהן כבשרן - לענין דמטמאין עורן כבשרן אלמא לאו עור הוא וקחשיב האי בהדייהו בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכב.:

21 אל תקניטני - מאותה משנה:

22 שבלשון יחיד אני שונה אותה - כלומר יחידאה היא ולא קיימינן כוותיה דר' שמעון קתני לה ופליגי עליה דת"ק לא תנא אלא עור שתחת האליה לחודיה:

3 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

אלא שאינו נראה כן מדברי רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין העונשין שלו במספר הנסקלין. שכתב שם וז"ל ועובד אל נכר. אף המעביר לו את בנו עכ"ל עיי"ש. הרי לכאורה מבואר דס"ל דמולך ע"ז הוא. שהרי כתיב המעביר לו את בנו. והיינו לאל נכר שהזכיר לעיל מיני' ועוד דהרי לא הזכיר שם מולך כלל. ומבואר להדי' מלשונו דס"ל דמולך חייבין עליו אפי' שלא כדרכה. דהיינו אפי' מעביר בנו לאחד מכל שאר מיני ע"ז. והיינו כמ"ד מולך ע"ז הוא. וכמבואר בסוגיא דפרק ארבע מיתות שם דלמ"ד מולך לאו ע"ז הוא לא מיחייב עלי' אלא בכדרכה דוקא. דהיינו למולך ולא לשאר ע"ז עיי"ש. וא"כ ודאי קשה טובא דכיון דמולך ע"ז הוא. ועבודתו בדרך כבוד. שאין לך כבוד יותר גדול ממעביר לו את זרעו. וא"כ כבר הו"ל בכלל לא תעבדם אפי' שלא כדרכה. דלא גרע ממגפף ומנשק וכיו"ב דתנן שעובר בל"ת זו אפי' בשלא כדרכה. וכשם שלא מנה אזהרת מגפף ומנשק בפ"ע משום דהו"ל בכלל לאו דלא תעבדם שכבר מנה. הכי נמי מה"ט לא הי' לו למנות לאו דמולך. איברא דעיקר דברי רבינו הגאון ז"ל שפסק כמ"ד מולך ע"ז הוא צ"ע טובא לכאורה. דהרי סתם לן תנא כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. וכדאמרינן בפרק ארבע מיתות סנהדרין ס"ד ע"א קתני ע"ז וקתני מולך. אמר רבי אבין תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. ואף דבברייתא איפליגו תנאי בהכי. הרי קיי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. ומזה הכריחו הרא"ם ז"ל ביראים שם ובסמ"ג לאוין מ' דקיי"ל כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. והרא"ם שם הוסיף עוד להכריח כן משום דגם ר"ח בן אנטיגנוס קם לי' בשיטתי' דר"א בר"ש דאמר מולך לאו ע"ז הוא. כדאמרינן התם אמר אביי ר"א בר"ש ור"ח בן אנטיגנוס אמרו דבר אחד וכו' עיי"ש. מיהו אין מזה הכרע. דמש"כ להוכיח משום דהו"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא. מלבד מש"כ הרשב"א ז"ל בב"ק פרק הגוזל עצים ק"ב ע"א דההיא כללא רבי אבהו בלחוד הוא דכייל לי'. אבל אמוראי אחריני לית להו הכי. דהא איכא טובא דפסקי לעתים כמחלוקת דברייתא עיי"ש בדבריו. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל כמו שהכריח מהריט"א ז"ל בהלכות בכורות פ"ד סי' מ"ט עיי"ש. בלא"ה הרי אמרינן עלה דהך כללא בירושלמי סוף פ"ב דתענית וביבמות פרק החולץ הי"א ריב"ב בשם ר"א הדא דתימא ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל רבים לא בדא הלכה כסתם עיי"ש. וכן איתא נמי בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ו עיי"ש. וכך העלה הראב"ד ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל בהשגותיו על הרז"ה ריש פרק אלו עוברין. וכ"כ הה"מ בדעת הרמב"ם ז"ל ריש פ"ו מהלכות נזקי ממון עיי"ש. וכן דעת רש"י בחולין פרק אלו טרפות נ"ה ע"ב בד"ה שבלשון יחיד וכו' ובפרק בהמה המקשה חולין ע"ז ע"א בד"ה דא"ל וכו'. וכן דעת הרמ"ה ז"ל בחי' פרק המוכר את הספינה בבא בתרא ע"ט ע"ב סי' מ"ז. וע"פ דבריו ז"ל שם נתיישב על נכון מה שהקשו התוס' על פירש"י בחולין שם עיי"ש היטב. וכן העלה הכ"מ בדעת הרמב"ם בפי"ד הלכה י"ג מהלכות מעה"ק. ובפי"א ה"ח מהלכות פסוהמ"ק. ובפ"א הי"א מהלכות פרה עיי"ש. הן אמת דלפי הנראה מדברי הרא"ם ז"ל ביראים שם היתה גירסתו בברייתא דברי ר"א ר"ש אומר למולך חייב וכו' עיי"ש. ולפ"ז הו"ל הכא נמי מחלוקת דיחיד עם יחיד. וא"כ שפיר שייך הכא נמי הך כללא דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא אפי' לפי הירושלמי שם. ובזה נמי ניחא מה שהכריע הרא"ם ז"ל ג"כ מטעם דר"ח בן אנטיגנוס נמי קאי כוותי' דמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. ולכאורה אינו מובן דמה בכך. הרי מ"מ אכתי ראב"ש עם ר"ח בן אנטיגנוס הו"ל יחידים לגבי ת"ק דס"ל דמולך ע"ז הוא. דהא ת"ק הו"ל כרבים. אבל נראה דהרא"ם ז"ל כתב כן ע"פ גירסתו. דאין כאן ת"ק סתם. אלא פלוגתא דר"א ור"ש היא. וא"כ כיון דר"ח ב"א קאו כר"ש הו"ל ר"א לגבייהו יחיד אצל רבים. ושפיר הכריע עפ"ז דקיי"ל כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא. אבל גירסת כל הראשונים ז"ל היא כגירסא שלפנינו. וכן מבואר בתוספתא פ"י דסנהדרין ובירושלמי פרק ארבע מיתות שם עיי"ש. ובלא"ה דברי הרא"ם ז"ל שם תמוהים ומגומגמים הרבה עיי"ש בדבריו. וא"כ שתי הראיות של הרא"ם ז"ל אינם מכריעות:

« רש"י על חולין נ״ה ע״ב:י״ט רש"י על חולין נ״ה ע״ב:כ״א »